Talk:Baqashot
From Wikipedia, the free encyclopedia
 |
Baqashot is part of WikiProject Judaism, a project to improve all articles related to Judaism. If you would like to help improve this and other articles related to the subject, consider joining the project. All interested editors are welcome. This template adds articles to Category:WikiProject Judaism articles. |
|
Project Judaism To-do:
|
|
| B | This article has been rated as B-Class on the quality scale. |
| Mid | This article has been rated as mid-importance on the importance scale. |
Contents |
[edit] Hebrew article
Can someone translate this Hebrew text and incorporate it into this article (David Betesh)
Here is my attempt, shown after each paragraph. Distribute and edit it as you like. (Sir Myles na Gopaleen (the da))
שירת הבקשות היא כינוי לאוסף פיוטים המושרים על ידי הקהל בבית הכנסת לפני תפילת שחרית, בעיקר בשבתות ובחגים.
"Baqashot" is the designation for a collection of hymns sung by the congregation in synagogue before the morning service, principally on Shabbat and festivals.
התכנים בהם היא עוסקת הם בעיקר שבח לקב"ה, שירי שבת, שירי געגועים לארץ ישראל ועוד. המקור של מנהג שירת הבקשות הוא בספרד בסמוך לגרוש, אך היא צברה תאוצה בחוג המקובלים בצפת במאה ה-16. עם נפוצותה של תורת הקבלה הצפתית, הגיעה שירת הבקשות לארצות אגן הים התיכון והונהגה בקהילות מרוקו תוניסיה אלג'יריה איטליה רודוס יוון יוגוסלביה טורקיה וסוריה. שירת בקשות הונהגה גם בכמה קהילות ספרדיות במערב אירופה כדוגמת אמסטרדם ולונדון.
The contents principally consist of the praise of God, songs for Shabbat, songs of longing for the Holy Land and so on. The custom of singing Baqashot originated in Spain towards the time of the expulsion, but took on increased momentum in the Kabbalistic circle in Safed in the 16th century. With the spread of Safed Kabbalistic doctrine, the singing of Baqashot reached countries all round the Mediterranean and became customary in the communities of Morocco, Tunisia, Algeria, Italy, Rhodes, Greece, Yugoslavia, Turkey and Syria. It also became customary in Sephardic communities in western Europe, such as Amsterdam and London.
בקהילות כגון קהילת העיר חאלב היא ארם צובא שבסוריה, קהילת טורקיה וקהילת מרוקו התפתחה שירת הבקשות לממדים גדולים. שם סודרו ספרים מיוחדים (כמו הספר "שיר ידידות" בקהילת מרוקו) שליד הפיוטים מציינים את הלחנים והמקאמים (וב"שיר ידידות" את הנובות) כדי להקל על הקהל השר את הבקשות. בקהילות אלו נהגו לקום בשבתות החורף (שבהן הלילות ארוכים) בעוד לילה, ומתקבצים יחד בבית הכנסת ושרים את שירת הבקשות במשך כארבע שעות, עד זמן תפילת שחרית. בקרב יוצאי סוריה ומרוקו שירה זו מכונה שירת הבקשות. שירה הבקשות ממשיכה בקרב יוצאי קהילות אלו גם בארץ ישראל כיום.
In communities such as those of Aleppo, Turkey and Morocco, the singing of Baqashot expanded to vast proportions. In those countries special books were compiled (such as "Shir Yedidot" in Morocco), showing the tunes and maqamat, and in the case of "Shir Yedidot" the dialects (?), beside the text of the hymns, in order to facilitate the singing of Baqashot by the congregation. In these communities it was customary to rise from bed in the night on Shabbat in winter, when the nights are longer, and assemble in synagogue to sing Baqashot lasting four hours until the time for the morning service. In communities originating in Syria and Morocco this singing session is known as "Shirat Habaqashot", and the custom continues to this day in these communities, including those in modern Israel.
בטורקיה שירת הבקשות נקראת "שירת המפטירים" ומבוצעת על ידי מקהלות מפטירים. המוזיקה וסגנון השירה יסודם במוזיקה הסופית והמוזיקה הטורקית-עות'מאנית קלאסית. מקורה של מסורת זו הוא בעיר אדריאנופול (כיום אדירנה) הנמצאת בחלק האירופי של טורקיה. מסורת מפוארת זו היא נדירה ומבוצעת היום באיסטנבול.
In Turkey the equivalent tradition is known as "Shirat Hamaftirim", and is practised by choirs of "maftirim". The music and style of singing are based on Sufi and Ottoman classical music. This tradition originated in Adrianople (present-day Edirne) in European Turkey. This splendid tradition persists and is practised to this day in Istanbul.
- The Hebrew page of Wikipedia links to a website that is very useful and has a lot of information. I think that would would be very useful to the development for this page (David Betesh)
-
- I have visited that page, and the links are to the www.piyut.org.il and www.pizmonim.org sites: I have accordingly added equivalent links to the English page. Obviously if you want to lift more details from those two sites and incorporate them in the main article, you are welcome, though some belong rather to the Pizmonim article. --Sir Myles na Gopaleen (the da) 17:05, 17 May 2006 (UTC)
[edit] Second Hebrew article
The following is a Hebrew article written about Baqashot. If someone would like to take tidbits of this and insert it into the article, that would be greatly appreciative. David Betesh 15:03, 25 May 2006 (UTC) א. השורשים ההיסטוריים של מסורת שירת הבקשות בתקופה שלפני גרוש ספרד
[edit] The Historic Roots of the Baqashot Tradition in Pre-Expulsion Spain
המקור של מנהג שירת הבקשות בכלל ושל מסורת חלב בפרט, כפי שהם מוכרים לנו כיום, הוא בחוג המקובלים בצפת במאה ה- 16, בתקופה שהצטיינה בפעילות פיטנית רבת היקף בהשפעת תורתו של הארי (1534 - 1572). בתקופה זו צמח ועלה המשורר המובהק ביותר של הקבלה, ישראל נג'ארה (בערך 1550 - 1625) שפיוטיו נפוצים לרוב בהקשר של שירת הבקשות. עם זאת, שורשיהם של היבטים שונים של שירת הבקשות, ביניהם עצם המושג "בקשה", מצויים בתקופות מוקדמות יותר ובעיקר בתקופת ספרד.
The origin of the custom of baqashot in general, and the Aleppo tradition in particular, as known to us today, is to be found in the Kabbalistic circle of Safed in the 16th century, a period noted for the work of the liturgical poets influenced by the teachings of Isaac Luria (1534-1572). In this period flourished the leading Kabbalistic poet, Israel Najara (c. 1550-1625), whose hymns have become popular chiefly in connection with the singing of baqashot. That said, the origins of some aspects of the baqashot tradition, including the term "baqashah", go back to earlier periods, in particular the Spanish period.
1. מקורות המושג "בקשה"
[edit] The origins of the term "baqashah"
המושג "בקשה", או "בקשות" ברבים, מופיע ביצירה הספרותית היהודית החל מסוף המאה ה- 9. משוררים גדולים בימי הביניים בבבל ובספרד, כמו סעדיה גאון (882 - 942),[1] שלמה אבן גבירול (1021 - 1141), משה אבן עזרא (1055 - 1140), אברהם אבן עזרא (1092 - 1167) ויהודה הלוי (1067 - 1141) חברו פיוטים תחת השם "בקשות", או פיוטים שתוכנם קשור לבקשה.
The term "baqashah" (plural "baqashot"), meaning request, first appears in Jewish literary composition at the end of the 9th century. Great medieval poets of Babylonia and Spain, such as Saadia Gaon (882-942), Solomon ibn Gabirol (1021-1141), Moses ibn Ezra (1055-1140), Abraham ibn Ezra (1092 - 1167) and Judah Halevi (1067-1141) composed hymns described as "baqashot", or where the content is connected to the theme of request.
המושג "בקשה" מתייחס ליצירות ליטורגיות הדומות לסליחות, תפילות הנוגעות לתחומים שונים, הכתובות בפרוזה או בשירה. תוכנן תחנוני ומתאים לדקלום (Goldschmidt 1972:116). שירמן מבחין בין שני סוגים של בקשות: 1) הבקשה הארוכה (בפרוזה); 2) הבקשה השקולה (בחרוז).[2]
Sherman (?) distinguishes between two types of baqashot: the long baqashah in prose, and the metrical baqashah in verse (Goldschmidt 1972:116). The term "baqashah" refers to liturgical compositions similar to Selichot, which are prayers falling within several categories, written in prose or verse. Their theme is one of supplication, and resembles a declamation.
הבקשה הארוכה היא יצירה מקיפה הכתובה בפרוזה נשגבת ולעתים גם מחורזת שנועדה לשמש את היחיד המבקש לומר תפילה שלא בהקשר ליטורגי מחייב. סוג זה נתחדש במזרח בסוף המאה ה- 9, והיה נפוץ בעיקר בזכות שתי בקשות גדולות של סעדיה גאון. שתי הבקשות האלה הן למעשה הפיוטים הראשונים שנקראו בשם "בקשה".[3] מעניין שהבקשות הגדולות של סעדיה גאון לא היו חלק מהתפילה הרגילה, תכונה המאפיינת גם את הבקשות שנכתבו מאוחר יותר, ביניהן אלה המושרות כיום. הבקשה הארוכה הייתה נפוצה גם בספרד. החשובה מבין היצירות הספרדיות השייכות לסוג זה של בקשות היא "כתר מלכות" של שלמה אבן גבירול.[4] הבקשות הארוכות מצטיינות בסגנון גבוה ובטיפול רחב בנושאים פילוסופיים. רובן מכילות גם נוסח של ווידוי. מסוף המאה ה - 13 נפוצו בספרד ובפרובנס חיבורים מנייריסטיים מסוג זה אשר כל מלותיהם פותחות באותה אות, כגון "בקשת האלפין" או "בקשת הממים".[5]
הבקשה השקולה, הסוג השני, עוצבה בספרד. שירמן מגדיר אותה כך:
הבקשה השקולה שייכת לסוגי הפיוט שנתחדשו בספרד. במקורה היא נועדה להיאמר, מפי היחיד או מפי החזן, לפני פתיחת תפילת שחרית בשבתות ובחגים. לימים שולבו בקשות כאלו גם בסדרי הסליחות. פיוטי הסוג שקולים במשקל כמותי ונחרזים בחרוז מבריח, לפי הדוגמא של שירי החול. סימן היכר מובהק לפיוטי הסוג הוא שסוגר הבית האחרון שלהם כופל את הדלת של בית פתיחתם. הבקשות השקולות מצטיינות בשכלול צורתן וסגנונן. נעימותן אישית-לירית על פי רוב. הסוג נתחבב ביותר על פייטני ספרד והוא מיוצג במאות יצירות (שירמן, 1997ב, עמ' 673 – 674).
לפי הגדרה זאת, הבקשה השקולה קשורה יותר לעניינינו בהיותה קרובה יותר לשירת הבקשות שבה אנחנו עוסקים. בכל אופן, כדאי להדגיש שמקומן של הבקשות מחוץ למסגרת התפילה הרגילה העניק להן פוטנציאל להתפתח הן מהבחינה הפואטית והן מהבחינה המוסיקלית.
לגבי השימוש בפיוטים במנהג "אשמורות", טוען פליישר כך:
כדי לגוון את סדרי התחנונים הביאו חזני ספרד ל"אשמורות" שלהם גם פיוטים שלא נכתבו מלכתחילה בשביל מסגרת ליטורגית זו…]] הבקשה היא שיר שקול לפי משקל קלאסי (כמעט תמיד, המרובה) ומחורז בחרוז מבריח. ניסוחו כמעט תמיד אישי לחלוטין ועניינו בהבעת חרטה על עוונות, התודות על חטאים ובקשת סליחה וישועה מאת ה'. כל הבקשות השקולות כתובות לפי הדגם שעיצב מחדשו של הסוג, יצחק אבן מר שאול, מראשוני הפייטנים בספרד (פליישר, 1975, עמ' 410 – 411).
מירסקי, גם הוא רואה בבקשה סוג חדש של שירה שנוצר בספרד, והוא מוסיף: "הואיל והבקשה הייתה סוג חדש, וגם היא לא נכללה בגופה של התפילה, אלא הייתה נאמרת עם הסליחות כאמור למעלה, על כן היה נקל למקצת מן הבקשות לקבל את הצורה הנוהגת בשירי החול" (מירסקי, 1990, עמ' 639).
אפשר להבין מכך שהפונקציה של הבקשה השקולה הייתה קשורה כנראה ל"אשמורות" בלילה ולסליחות, והמבנה והצורה השירית הושפעו משירת החול בספרד. יסודות אלה אופייניים גם לשירת הבקשות כיום.
2. מנהג השירה או התפילה בלילה בתקופת ספרד
אחד המאפיינים הבולטים של שירת הבקשות הוא מנהג השירה בלילה. ההתייחסות לשירה בלילה או לתפילה בלילה נמצאת במקורות בספרד החל מהמאות ה - 11 וה- 12. תיאורים של מנהג זה מצביעים על דמיון לשירת הבקשות כיום.
על ערכה של התפילה בלילה כותב בחיי אבן פקודה (חי במאה ה-12), שבעצמו חיבר בקשה גדולה (בפרוזה), בספרו אל-הדאיה אלא פראאיץ' אל-קלב (Fenton 1975:102). הספר תורגם לעברית על-ידי אבן תיבון בשנת 1160, והופיע בשם ספר חובות הלבבות, וכך כתב אבן פקודה בספרו, בשער אהבת ה':
וכבר נזכרה תפילת הלילה בספרנו פעמים רבות, מהם מאמר החסיד עה זכרתי בלילה שמך ה', ואמר חצות לילה אקום להודות לך וגו', קדמתי בנשף ואשועה וגו', קדמו עיני אשמורות, יום צעקתי בלילה נגדך, ואמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות, והרבה כיוצא באלה (בחיי בן יוסף פקודה, 1973, עמ' תכג-תכד).[6]
בספר העתים מאת יהודה בר ברזילי אל-ברצלוני (סוף המאה ה-11 תחילת המאה ה-12), מזכיר המחבר את הנוהג המקובל בעיירות ובכפרים להשכים בשבת ולומר דברי שירה כ"מנהג מעולה". הוא כותב:
אבל מה שראוי לעשות האידנא ומנהג מעולה ושנהגו בו בעיירות וכפרים שיש בהם החמה להשכים לבתי כנסיות לדברי שירות ולפסוקי דזימרא ולהאריך בהן לפי הצורך כדי לקרות קש בעונתה ולהתפלל ימי תפילה בעונותה ויורד שצ לפני התיבה ועני קדושתא ומשלים תפילת יוצר וברכת כהנים ומפטירין בקדיש עד עושה שלום במרומיו ויושבין הצבור כולן ( אל-ברצלוני, 1964, עמ' קעד).
לגבי הנוהג המוזכר כאן, מציין שילוח שהוא "דומה במהותו לשירת הבקשות שהתפתחה מאוחר יותר במרכזים שונים בהשפעת חוג המקובלים בצפת ותורת הסוד שלהם" (שילוח, 1992, עמ' 721).
במאות ה-14 וה-15 הופיעו בספרד תיאורים של נוהג אשמורות הלילה והנוהג לשיר עד עלות השחר בשבתות ובימי חול. בער מצא אזכורים של נוהג האשמורות או לילי אשמורות בכמה מקומות בספרות של אותה תקופה. למשל, "לפני שנת קנא [1391] נוסדה בסרגוסה שבספרד חברה 'לאשמורות' או 'לילי אשמורות' שמתקנותיה היה להשכים בבוקר לעבודת האל ולחלק צדקה לעניים".[7]
ראוי להזכיר כאן גם דברים המופיעים בספר מעשה אפוד של יצחק אבן משה המכונה פריפוט דוראן הלוי:
ומי יודע אם הצלת קהילות ארגון אשר הם העקר שנמלט מגלות ספרד היתה לרוב שקידתם על התפלה ולקום בלילי אשמורות להתחנן לה' בתחנונים ידברו, יסודתם על מאמרי הכתוב והמזמורים אשר בספר תהילות אשר מסגולתם כאמור להמשיך השפעה וההשגחה על העם ולזה אמר קדמו עיני אשמורות לשיח באמרותך (דוראן, 1403, עמ' 14).[8]
שלמה אבן וירגה (חי בסוף המאה ה-15 וראשית המאה ה-16)[9] מציין בספרו ספר שבט יהודה: "וכן אשמורות אומרים בתחנה תן שלום במלכות" (אבן וירגה, 1947, עמ' קכט). בער מעיר על מנהג תפילת אשמורות כמתייחס לתפילה בלילה ולתיקון חצות:
[…] לפנינו עדות על מנהג של קימה ל"אשמורות" … כי בספר הישר לר' זרחיה היוני והמיוחס לרבנו תם אנו קוראים על "חסדי מעלה העליונים" דברים אלה: "בימים יצומו בלילות יקומו ועומדים לראש אשמורות לתת בלילה זמירות, יגהר ארצה בתחנון ולחש ולוחכים עפר כנחש, עורגים בקול שועה ויורידו כנחל דמעה, מכירים חטאתם ומתודים עונותם", ראה דפוס קונשטנטינא רפו, ט' עמ' א. ושם לד עמ' ב אנו קוראים בסדר יומו של "בעל העבודה": "ובתחלת הלילה ילמד אם מנהגו ללמד, ואחרי כן יישן עד עבור חצות הלילה, ואז יקום משנתו ברן יחד כוכבי בוקר, ויעמד בתחנונים לפני בוראו עד תפילת השחר" (יערי, 1971, עמ' ב) [10]
ישנה גם עדות לכך שנוהג השירה בלילה היה קיים בירושלים במאה ה-15. וכך כתב עובדיה מברטנורא לאביו רמח מירושלים בשנת 1488:
נמצא דבר טוב לה' אלקי ישראל בירושלים: התפילה אשר יפללו בכל יום היא בסידור נפלא לא ראיתי כמהו. בכל יום תמיד, ואפילו בשבת, משכימים קודם עלות השחר שעה אחת שתים, ואומרים שירות ותשבחות עד שיאור היום, ואומרים קדיש. ואחר כך מתחילים שני החזנים הקבועים ואומרים ברכת התורה ופרשת תמיד וכל הזמירות בנועם ובתחנונים, וגומרים קריאת שמע עם הנץ החמה כותיקין (יערי, 1971, עמ' 130).
נראה אפוא שנוהג השירה בלילה אם כי לא כנוהג ממוסד, שהוא אחד ממאפייניה של שירת הבקשות, התפתח בימי הביניים בתקופת ספרד. [11]כלומר, ניצניה של מסורת שירת הבקשות מצויים כבר בתקופת ספרד, תקופת הפריחה הגדולה של התרבות היהודית. מעניין שהתקופה שבה מופיע הנוהג זהה לתקופה שבה הקבלה עולה כתופעה היסטורית, כלומר החל מאמצע המאה ה-12.[12]
3. השירה הליטורגית בספרד
המורשת התרבותית היהודית המפוארת בספרד הניחה יסודות שהשפעתם על התרבות היהודית, המנהגים והליטורגיה ניכרת בתקופות מאוחרות יותר בקהילות רבות. כך גם היסודות המוסיקליים והמרכיבים הפואטיים המרכזיים של השירה העברית שהתפתחו בתקופת תור הזהב בספרד השפיעו באופן מובהק על חיבור הפיוטים והבקשות בתקופות מאוחרות יותר.
מאמרו של שילוח על השירה הליטורגית בספרד (שילוח, 1992), מצייר תמונה רחבה לגבי התגבשות המסורת המוסיקלית בספרד אחרי הכיבוש הערבי ומתאר את המעבר המעניין מן ההגמוניה של התרבות המזרחית בקרב הכובשים הערבים להתגבשות דגם תרבותי בעל צביון מקומי בספרד. השאלה המרכזית היא כיצד השפיע תהליך זה על התרבות היהודית (שילוח, 1992, עמ' 714). לגבי תהליך התגבשות המוסיקה הליטורגית בספרד מדגיש שילוח את הנקודות הבאות: 1) השירה החילונית וזמירת הפיוטים במסגרת הליטורגיה שגשגו; 2) חל מיזוג תרבותי בין תרבות ערבית, ספרדית מקומית ועברית, נוצר מפגש תרבותי בין המזרח (בגדאד) והמערב (ספרד) באמצעות מוסיקאים שנדדו מהמזרח למערב; 3) תוצאת שגשוג השירה והמיזוג הבין-תרבותי הייתה התגבשות שירה בעלת מבנה ומרכיבים פואטיים חדשים; 4) חל שינוי באופן ביצוע הליטורגיה; 5) הופיעה ספרות שדנה במוסיקה ובשירה.
אין לדעת איך נשמעה המסורת המוסיקלית של יהדות ספרד ואנו יכולים להתקרב אליה רק דרך החומר הטקסטואלי, כלומר הטקסט של השירה או הפיוט, ולבדוק את השירים בעיקר מבחינת הצד הצורני שלהם. בתקופת ספרד היו כאמור חידושים חשובים בתחום הפיוט והשירה. פליישר מציין ש"חידושי הצורה של האסכולה הפייטנית הספרדית חלים על שני צדדים של היצירה הפייטנית. אחד מהם: משקלי ושני מהם: המבנים הסטרופיים ואופני חריזתם. שני הצדדים אינם מבודדים זה מזה" (פליישר, 1975, עמ' 341).
לענייננו חשוב ביותר הוא המבנה הצורני של השירה הליטורגית בתקופת ספרד משום שאפשר למצוא דמיון מובהק בין המרכיבים הפואטיים והמבנה הצורני של הטקסט בשירת ספרד ובין מבנה הטקסט בפיוטים המופיעים בספר הבקשות שבו משתמשים כיום בירושלים.[13] בשירת הבקשות יש אמנם רק פיוטים מעטים שנכתבו על- ידי משוררי תקופת ספרד המשוררים שלמה אבן גבירול ואברהם אבן עזרא, ורוב הפיוטים חוברו על-ידי משוררים בתקופות מאוחרות יותר, אבל המבנה הצורני של הפיוטים בשירת הבקשות מבוסס על צורות השירה בספרד, בעיקר, שיר האזור (מוושח, רבים: מוושחאת). צורה זו משפיעה אף על חיבור פיוטים בתקופה הנוכחית בקהילה ספרדית-מזרחית.
בנוסף לחידושים בתחום הפואטי הצורני של השירה בספרד, ידוע שהביצוע המוסיקלי של הליטורגיה היהודית התעשר ותפס מקום חשוב בתקופת ספרד. עדויות היסטוריות מספקות לנו מידע על מהלך הביצוע המוסיקלי. בתקופת הפייטנות הקלאסית במזרח הייתה מקהלה שסייעה לחזן בקטעים מסוימים והשתתפות הקהל הייתה מוגבלת למענים קצרים כגון "אמן", "הללויה", ו"אדוני מלך". יוצאי דופן מבחינה זו היו רק אירועים הטעונים ריגוש דתי גדול כמו מעמדי ה"סליחות" בימים נוראים, שבהם גדל חלקו של קהל לכדי אמירת פזמונים חוזרים שהוצבו בין טורי החזן והסולן. בתקופת ספרד, לעומת זאת, גדלה השתתפות הקהל בשירת הליטורגיה. התבניות הפיוטיות החדשות שהופיעו בפיוטי האסכולה הספרדית, אפשרו לקהל להצטרף בפזמונים, לא רק בסליחות ובקינות, אלא גם בפיוטים שנכתבו לשבתות וחגים במשך כל מחזור השנה. חידושים שהנהיגו משוררי ספרד בתבניות הפיוט, נבעו בין השאר מן הרצון לשתף את הקהל באופן פעיל באירוע התפילה (פליישר, 1975, עמ' 340 – 341).
המקצועיות המוסיקלית של החזן אף היא עלתה בתקופת ספרד. על עבודת החזן ותכונותיו המוסיקליות בתקופה זו כותב שילוח:
בעדויות השונות נמצא שתי תכונות מוסיקליות בסיסיות שייחדו את החזן: קול ערב ונעימה. הנעימה מרמזת על הכושר המוסיקלי הטבעי או הנרכש אשר מחייב שליטה ביסודות המוסיקה ובערכיה. התכונות האלה ועמן גם משרת החזן עברו כנראה בירושה (שילוח, 1992, עמ' 720).
שילוח מציין גם את היצירתיות של החזן:
הוא יצר טקסטים ולחנים בעצמו, או התאים לחנים לפיוטים הרבים של המשוררים הידועים. מספר רב מהם נקלט בסידורי התפילה ובמחזורים. הלחנים שהותאמו להם נלקחו משירים עממיים או מפיוטים שגורים ואהובים. בדיוואנים של המשוררים הקלאסיים מופיעות כותרות, אשר תחת המונחים "לחן" או "נועם" (מלשון "נגם" בערבית) הן מציינות את נעימתו של פיוט אחר, אשר לפיו יש לשיר את הפיוט המצוין, כגון: "שוררו ילדי אמוני" (פיוט מאת רמבע), לחן "אנא כעב". ציונים אלו אפשר שנקבעו על יד המשוררים עצמם, אבל לרוב היה נהוג שהחזן מכריז על הלחן, משום שידע באיזה ניגון היה כל פיוט חביב ביתר על המתפללים (שילוח, 1992, עמ' 720)
המוסיקה הליטורגית תפסה אפוא מקום מרכזי בתקופת ספרד, ונראה שבה מצויים שורשיה של מסורת המוסיקה הליטורגית של הקהילה הספרדית המזרחית כפי שהיא מוכרת לנו כיום.
בעקבות התפתחות השירה והפיוטים בליטורגיה היהודית התעורר דיון בשירה ובמוסיקה הלועזית מבחינה ערכית: האם מותר להאזין להם והאם מותר להכניס מנגינות של מוושחאת למסגרת היהודית? הדיון שתחילתו בתקופת הרמבם (1135 – 1204) ואפילו לפניו, והמשכו עד לימינו, בא לידי ביטוי ב"שאלות ותשובות" של רבנים, ובכתבים פילוסופיים המתייחסים לשירה ולמוסיקה.[14]
מורשת השירה והמוסיקה בתקופת ספרד (שחלקה קשור לבקשות, תחנונים וסליחות) הועברה לדורות הבאים. תכונות פואטיות ומוסיקליות שבלטו בתקופה זו היו לדגמים אידאליים בקהילות המזרח בתקופה מאוחרת יותר.
עם זאת, היסוד המוסיקלי החשוב ביותר במסורת שירת הבקשות כיום, המקאם, המודוס במוסיקה הערבית והתורכית,[15] אינו מופיע למיטב ידיעתי בקובצי השירים בתקופת ספרד. כמו כן, השפעת התנועה הקבלית הייתה עדיין מצומצמת, לא כמו בתקופה שאחרי הגירוש שהיה לה אז חלק חשוב בהתפתחות תפיסה חדשה לגבי ערך הזמרה ומשמעותה.
ב. שירה, זמרה ובקשות אחרי גירוש ספרד
משבר גירוש ספרד (1492) גרם לעלייתה של שירה חדשה או להופעת יצירתיות רוחניות חדשה, ושני גורמים הביאו בסופו של דבר להתחדשות השירה העברית במזרח ולעליית חשיבות המוסיקה בליטורגיה והפרה-ליטורגיה היהודית: הקבלה הלוריאנית והמגע בין קהילות ישראל ותרבויות המזרח.
1. התפתחות השירה והזמרה בהשפעת תורת הקבלה
השם "קבלה" משמש, החל מהמאה ה- 13, כינוי לתורת הסוד והמסתורין בישראל. במאה זו נכתב כנראה, על-ידי משה די לאון (ב- 1280 ו- 1286) ספר הזהר שכלל את החומר המרכזי ללימוד תורת הסוד (Shiloah 1992:134). במאות ה- 14- וה- 15הלכה קבלת הזהר והתפשטה בספרד ואיטליה. כפי שראינו בסעיף הקודם, המנהגים הקשורים לתורת הקבלה, כמו למשל, התפילה בלילה, נזכרים כבר בספרות מתקופת ספרד, אבל הקבלה בתקופת ספרד הייתה של יחידים; למרות התפשטותה נשארה קניינם של חוגים צרים וכמעט שלא יצאה מתחום סביבתם האריסטוקרטית. נקודת המפנה בתולדות היהדות, גירוש ספרד, הוציאה את הקבלה לרשות-הרבים. הקבלה הצטרפה למגמות המשיחיות והאפוקליפטיות שהדגישו את דרך האדם אל הגאולה ובכך הפכה לגורם היסטורי נכבד ביותר, ואף שתורותיה נשארו קשות להבנה, ניתנו מסקנותיה לפופולריזציה. הקבלה חדרה לאמונה ולמנהגים העממים, וגברה על מתנגדיה. כוח היצירה הקבלית נבע מהמרכז החדש בצפת שנוסד כארבעים שנה לאחר הגירוש. התנועה שיצאה משם היא האחרונה ביהדות שזכתה להשפעה רחבה באירופה אסיה, וצפון אפריקה.
[16]
למעשה, עוד לפני שהקבלה הלוריאנית בצפת השפיעה את השפעתה על החיים הרוחניים של היהודים, החל מהמאה ה- 16ואילך והביאה ליצירתיות בתחום השירה ובמנהגים החדשים, הייתה בירושלים פעילות משיחית. לפי אידל , "כבר במאה היד לכל המאוחר ראו חכמים בעלייתם של יחידי סגולה לירושלים והתפילה בה אמצעי לקרב את הגאולה" (אידל, 1987, עמ' 84). רובינסון מציין שבראשית המאה ה- 16 התקיים בירושלים נוהג שהוא מכנה אותו "התפילה המשיחית (Robinson 1981:38). האיש המרכזי של התנועה המשיחית בירושלים היה אברהם בן אלעזר הלוי, שהתיישב בשנת 1515 בערך בירושלים.[17] התנועה המשיחית בירושלים כנראה לא השפיעה באופן משמעותי על הקבלה הלוריאנית בצפת המאוחרת יותר, [18] אך מן הראוי להזכיר שהפעילות המיסטית הקשורה לשירה ולתפילה ממשית התקיימה לא רק בצפת.
הקבלה הלוריאנית נוצרה בצפת, ומכאן השפיעה על כל קהילות ישראל במזרח בתחומי רוח שונים: פרשנות המקרא, הלכה, קבלה, הגות ושירה. כתבי הארי לא הגיעו לידינו, אך רעיונותיו נמסרו על-ידי תלמידו חיים ויטאל (1543 – 1620). הוא סיכם את רעיונות הקבלה הלוריאנית בספר עץ חיים. בקבלה התפתחה תיאוריה המתייחסת לכוח ולתפקיד של השירה. על תפקיד השירה וזמרה אצל מקובלי צפת כותב שילוח:
המקובלים, שביניהם היו משוררים מוכשרים, האמינו בטיפוח יצירתיות פיוטית, משום שהיא יכולה לעודד את הפרט ולעזור לו להתגבר על קשי החיים בעולם הזה. הם האמינו ששערי השמים פתוחים לקבל את אלה ששרים תהילים ופרקי מישנה וזוהר ושירת הקודש ובקשות (Shiloah 1992:146).
אחרי ייסוד הקבלה הלוריאנית בצפת אפשר למצוא תאורים של שירת בקשות בלילה, כמו זה המופיע באגרת מצפת משנת 1603: "באשמורת הבוקר כמו חצי שעה קודם עלות השחר השמש עומד ומכריז: קומו לבקשות! ומתחילין לשורר פזמון כל ברואי מעלה ושחר אבקשך צורי, ופזמונים דומים לאלו, עד שמאיר היום ואומרים פסוקי הזמירה בנחת ונועם גדול…" (אסף, 1939, עמ' קכב).
התנועה הקבלית במזרח אחרי הגירוש גרמה לעיצוב שירת קודש בסגנון חדש. שירה זו נוצרה עבור המנהגים החברתיים וההתכנסויות הדתיות שחידשו מקובלי צפת. ההשקפה הדתית החדשה שחיפשה גאולה לישראל וראתה את היחיד שותף בתיקון העולמות, העלתה את הצורך בטקסטים פואטים, אשר באמצעותם יוכל המאמין לחוות את החוויה הדתית האינטימיות ביחס לכוחות העליונים (יהלום, 1991, עמ' 24). בהשפעת הקבלה נוצרו מסגרות חדשות, בעיקר תיקון חצות וסעודות השבת והמועדים שבהם שרו פיוטים חדשים ליריים ומלאי רגש שיש בהם למלא נפשם של יהודים מכל השכבות. בנוסף לכך, בעקבות השינויים החברתיים שחלו בקהילות היהודיות במזרח תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, התקרבו מגורשי ספרד לתרבות המקומית, השירה העממית והמוסיקה האומנותית שבסביבתם נעשו למקור השראה למשוררים והמוסיקאים היהודים.
הסגנון החדש נוצר עקב "פגישה מרעננת בין היצירה העממית והיצירה האומנותית, בין שירת ישראל ובין שירת העמים, בין הקודש והחול" (יהלום, 1982, עמ' 124). האופי והסגנון החדש של השירה העברית מבחינות שונות תאמו אפוא את המציאות החברתית לאחר הגירוש ואת ערכיה הרוחניים והאסתטיים של היהדות במזרח (טובי, 1986, עמ' 29 – 45). האפיונים הפואטיים הכללים של השירה החדשה במזרח הם:
1) השירה החדשה לא חששה מלקבל על עצמה את גישתה המקלה של השירה העממית על כל מרכיביה, תוך כדי שהיא מתנערת מן ההתנשאות האקסקלוסיבית של כתיבה על-פי כלליה של שירת-החול הקלאסית, הלקוחים מן השירה הערבית הקלאסית, שנתפסה בשעתה כמופת הראוי לחקותו כפי שהוא. כללים אלה התייחסו לרטוריקה, לשון, מבנה, חריזה ומשקל.
2) ביטול ההבחנה בין שירת חול לשירת קודש. השירה בסגנון החדש הריהי כולה קודש על פי טיבה ותוכנה, שירה דתית- יהודית מובהקת, העוסקת ביחס שבין אדם לאלוהים, ועוד יותר בין כנסת ישראל לאלוהיה ומעמדה בין האומות.
המוסיקה מופיעה כיסוד חשוב בעיצוב השירה העברית בסגנון החדש. נראה שבעקבות הרעיון הקבלי שהעניק משמעות מרכזית למוסיקה, עלתה חשיבות הנעימות אפילו על זו של חוקי הפואטיקה, כמו למשל, חריזה ומשקל משוכלל שהיו נהוגים בשירת החול בספרד. הפיוטים חוברו בראש וראשונה כדי לשיר אותם. כך נוצרו והתפתחו הפיוטים והבקשות. לפי טובי, נוצרה מסורת שירת הבקשות מתוך זיקה לאופי החדש של השירה העברית בתקופה הזאת:
כך נוצרה שירת הבקשות בצפת, בפאס, ובחלב, שנטלו בה חלק כל בני קהילה, ולא רק הפייטנים ובני חוגים. בקשות אלו לא הוקראו או דוקלמו על פי כלליה של שיטה לשונית שתכליתה להדגיש את המשקל הממושקל, אלא הושרו בנעימות שאולות משירת האהבה העממית של העמים, אשר בקירבם שכנו הקהילות או שאת מורשתם הרוחנית הביאו למקומות גלותם החדשים: נעימות קאסטיליאניות –בארצות הבאלקאן, בצפון אפריקה ובמזרח; ברברית בצפון אפריקה, ערבית ותורכית במזרח (טובי, 1986, עמ' 41)
המרכזים העיקריים של יצירתיות בתחום השירה החדשה היו סאלוניקי, קושטא וצפת, בהם היו משוררים מבני הדור הראשון ועד הדור השלישי של מגורשי ספרד שהתמודדו עם כתיבת שירה חדשה לציבור רחב. שיריהם של כמה מהמשוררים הללו, בעיקר אלה שנמנו על אסכולת צפת, כלולים בספר הבקשות של ימינו, למשל, השירים של שמעון לביא (מחבר הפיוט "בר יוחאי אשריך"), אלעזר אזיכרי (מחבר "ידיד נפש"), שלמה אלקבץ (מחבר "לכה דודי").
המשורר החשוב ביותר שחבר בסגנון החדש והדמות המשקפת את גורל החברה היהודית באותה תקופה הוא ישראל נג'ארה. הוא נולד בצפת, כנראה בשנת 1555, ופרסם את ספר זמירות ישראל (צפת, 1587; שאלוניקי, 1599; ווניציה, 1600).[19] שמו מפורסם ופופולארי גם בין הפייטנים ואנשי הבקשות בזמננו. בספר שירי זמרה (1936) ישנם שמונה פיוטים מפרי עטו, מספר השירים הגדול ביותר בספר שנכתב על-ידי משורר אחד.
נג'ארה נתן לשירה כיוון יהודי מובהק ובקש לעורר בשירו את העם. השירה העממית והנגינה משכו כנראה את לב נג'ארה למרות שהיו זרים לרוח היהדות. את שיריו חיבר לפי לחנים זרים. יהלום מתאר אותו כ"בעל נטיות אומנותיות וגם חוש מוסיקאלי מפותח. הוא נהנה ביותר מן הזמרה העממית שהייתה נפוצה בסביבתו; לכוח – היצירה הגדול שלו נתן כנראה ביטוי גם בביצועים ווירטואוזיים" (יהלום, 1982, עמ' 104). מעשיו נראו מוזרים בעיני אנשי תקופתו, ועוררו עליו ביקורת קשה מצד רבנים. הוא היה נודד בערים הגדולות ונכנס לבתי קפה. מצד אחד נחשב למשורר מוכשר, והארי אמר עליו שיש בו "נצוץ מדוד המלך, נעים זמירות ישראל", אך מצד שני תיאר חיים ויטאל את התנהגותו של נג'ארה בספרו ספר החזיונות באור שלילי: "אמנם מודים שהפזמונים שהוא חיבר הם טובים, אבל אסור לאומרם או לדבק עם המחבר כי פיו דובר נבלה, וממילא הוא שיכור כל ימיו", ו"בימי בין- המצרים, כאשר אין נוהגים להתענג, לאכול בשר ולשתות יין, שר ר' ישראל משורותיו בקול גדול ואף אכל בשר ושתה יין…" (יהלום, 1982, עמ' 104, הערה 30).
גם המשורר מנחם די לונזאנו (1550 – לפני 1624), בן זמנו של נג'ארה, מתח עליו בקורת עוקצנית בהקדמתו הקצרה לקובץ השירים שלו. די לונזאנו מבחין בין מנהגו שלו לבין דרכו של ישראל נג'ארה.[20]
בידיהם של ישראל נג'ארה ומשוררים אחרים בני-זמנו, התפתחה שירה חדשה שנכתבה לפי לחנים של שירים לועזיים תורכיים, ערביים, יווניים וספרדיים. די לונזאנו רשם בכותרות שיריו את המילים הפותחות של השירים הלועזיים, בעיקר, השירים התורכיים שעל-פי מנגינותיהם יש לשיר את שיריו (יהלום, 1991, עמ' 628). נג'ארה התייחד בחידוש עקרוני שהפך לדוגמא לדורות הבאים אחריו: שימוש ב"שירי דוגמא". הוא יצר והתאים כל שיר במיוחד ללחן מסוים, כלומר, בעת הכתיבה הוא התאים את הטקסט שלו לצלילי הטקסט של השיר המקורי שאת לחנו בחר.[21] המוסיקה הייתה יסוד בסיסי ליצירת השירה ותיפקדה כגשר חשוב במפגש התרבותי בתקופה זו.
2. השפעת הסביבה החברתית-תרבותית באימפריה העות'מאנית על השירה העברית
השירה העברית החדשה והרעיונות המייחדים אותה נוצרו אמנם בעקבות התפשטות הקבלה לאחר הגירוש, אבל היצירתיות הרוויה ברוח חדשה לא נבעה רק מהתנועות המיסטיות הקבליסטיות, אלא גם משינוי בחיי החברה של קהילות ישראל בגולה ומהמגע התרבותי החדש שלהן עם תרבויות מקומיות. האימפריה העות'מאנית פתחה את שעריה לפני המגורשים מספרד ואף עודדה את הגירת היהודים אליה. הייתה זו תקופה של כיבושים וזוהר, תקופה שבה עוצבו מוסדות האימפריה: האדמיניסטרציה, השלטון בפרובינציות, הצבא, המשפט, החצר ועוד. בשנת 1516 כבשה האימפריה העות'מאנית את אזור הלבנט (סוריה, לבנון וארץ-ישראל).[22] על רקע הפריחה הכלכלית הגדולה באימפריה, שהיהודים נטלו בה חלק פעיל, אין תימה שחיי החברה והתרבות היהודים הושפעו מהסביבה המקומית.
כשמדובר במגע החברתי בין היהודים והחברה המקומית חשוב לציין את מקומו החשוב של "בית הקפה" בערים הגדולות באימפריה כמוקד של פעילות חברתית ותרבותית. בשנת 1554 נפתח באיסטנבול בית הקפה הראשון ולאחריו הופיעו בתי קפה בערים אחרות כמו קהיר, מכה, דמשק, חלב ואף צפת.[23] בבית הקפה התרחשו מגעים תרבותיים בין האריסטוקרטים והסוחרים ובינם ובין היהודים,[24] ושם נחשפו היהודים לשירים ולמוסיקה חילוניים. התפשטות שתיית הקפה ושגשוג בתי הקפה גרמו לחילוקי דעות ולהתנגדות של אנשי הדת. יש בידינו תשובות של פוסקים וחכמי הלכה בנושא "בית הקפה" מהתקופה הזאת, בעיקר אצל רבני צפת, מהם אנו למדים כי הויכוח סביב נושא בית קפה עלה בגלל אופי המקום: היותו מקום של בידור ומפגש חברתי, ושל פעילות מוסיקלית חילונית. [25]
משאלה שהופנתה לפוסק הצפתי החשוב ר' משה מטראני (נפטר בשנת 1580) עולה שלחנות הקהווא, המכונה 'מושב ליצים' והייתה פתוחה עד השעות הקטנות של הלילה, היה פרסום גדול. חלק מפרסומו של המוסד החדש היה קשור במוסיקה ובביצועים הווקאליים שנערכו בין כתליו (יהלום, 1991, עמ' 627).
חיי החברה ומנהגי תרבות הפנאי החדשים בקרב יהודי תורכיה ואזור סוריה ולבנון העשירו אפוא את מסורת המוסיקה והשירה שלהם, ואפשר לשער שעודדו את יהודי חלב, עיר חשובה באימפריה, לפתח את מסורת שירת הבקשות.
3. השפעת התנועה הצופית
מקור השפעה חשוב על היצירתיות בשירה העברית החדשה באימפריה העות'מאנית הייתה התנועה המיסטית המוסלמית שנודעה בשם צופיות.[26] הצופיות, בדומה לתנועות המיסטיות האחרות, שמה לה למטרה להתקרב לבורא ולהתאחד עם הישות האלוהית (שילוח, 1999, עמ' 59). כדי להגשים מטרה זו "הם ביקשו לרופף את קשריהם עם העולם, לטהר את הנשמה מן התכונות הרעות או ממה שחשבו להנאות העולם הזה" (Meier 1976:59). הצופים פיתחו פולחני ציבור מורכבים ותרגילים רוחניים שנועדו להשרות אקסטזה (וג'ד)
(Rouget 1980: 354-361) בשעה שהופיע הפולחן המאורגן הראשון כבר היה למוסיקה ולריקוד תפקיד חשוב בביצוע התרגילים הרוחניים שנועדו להביא את המשתתפים לאקסטזה ולהתאחדות עם האל (שילוח, 1999, עמ' 61).[27]
בניגוד לאיסלאם האורתודוקסי, התנועה הצופית העניקה חשיבות למוסיקה (גם נגינה בכלי המוסיקה) ולריקוד במסגרת הטקסית, בעיקר בטקס הד'יכר.[28] כך למשל, האנציקלופדיסט אחמד טאסקפרוזדה (1495 – 1561), העריך שמוסיקה וריקוד בטקסי דת של המיסטיקנים רצויים כי אלה מעוררים את הנשמה לאהבת אלוהים ומביאים לאקסטזה הרוחנית (Feldman 1996:86-87). מן המאה ה- 16 ואילך, בזמן שהאימפריה העות'ומאנית כבשה את כל ארצות ערב, התרחבה התנועה המיסטית ה"מוולוית" שנוסדה על-ידי ג'לאל אל-דין אל-רומי (מת 1273). המסדר המולווי שהתפשט באימפריה וזכה לתמיכה רבה, קידם ופתח את המוסיקה האומנותית. חלק ממנהיגי הצופים היו מוסיקאים מוכשרים וחלקם הופיעו גם בחצר הסולטן ובבתי הקפה בעולם החילוני.
היהודים שפיתחו את מסורת השירה והמוסיקה שלהם באימפריה במאה ה- 16 ואילך, כמובן הכירו את המוסיקה של הצופים. יש עדויות לכך שכמה משוררים ומלחינים מיסטיקנים יהודים הכירו את החומר והשירים של הצופים ואפילו הלכו לצפות בטקסים צופים.[29] יש עדות לכך שבזמנו של שבתאי צבי השתתפו היהודים בטקסים האקסטאטיים של הדרויישים התורכיים [צופים] (יהלום, 1991, עמ' 634 – 636).
בכל מקרה ראוי לציין שיש דימיון בין השקפת אנשי הקבלה לגבי המוסיקה ובין זו של הצופים. מבחינה מוסיקלית, השימוש במקאם ובמנגינות חילוניות הם היסודות החשובים ביותר המשותפים לקבליסטים והצופים.
4. ספרי השירים החדשים
על רקע עליית חשיבותה של המוסיקה בתחום שירת הקודש והופעת הסגנון הפרוזודי החדש של התקופה, מופיעים ספרי שירים חדשים בתורכיה ובסביבתה. הספרים אלה כוללים פיוטים ובקשות הכתובים לפי הסגנון החדש והרוח החדשה שתיארתי לעיל, ומעידים על עושר השירה העברית בתקופה זו. חשיבות הקבצים החדשים היא לא רק בהיותם במה ליצירת שירים חדשים ולעלייתם של משוררים שפעלו ברוח החדשה של הקבלה והמגע התרבותי עם הסביבה החדשה, אלא גם במבנה החדש של ספר השירים המשקף את עליית חשיבותה של המוסיקה. ספרי השירים פותחים בהקדמה של מחבר השירים או עורך הספר. בכותרות השירים כלולה הדרכה מוסיקלית: שם המקאם והשמות הלועזיים של השירים שלפי מנגינותיהם יש לשיר את השירים. מבנה זה המופיע במלואו לראשונה בספר השירים זמירות ישראל (1587, 1600) של ישראל נג'ארה נעשה מודל לספרי השירים של הקהילה היהודית במזרח עד ימינו, וביניהם ספרי הפיוטים והבקשות של יהודי המזרח בירושלים. מקובל על החוקרים וגם על אנשי הבקשות בירושלים שמקור הבקשות של יהודי חלב הוא הספר של ישראל נג'ארה.
ספרי השירים של הדורות הראשונים אחרי הגירוש, אלה של ישראל נג'ארה וקבצים אחרים שקדמו להם, שמשו נושא למחקריהם של אבנארי (אבנארי, 1979), יהלום (יהלום, 1982), סרוסי (סרוסי, 1991), ובארי (בארי, 1994; 1999). המחקרים עוסקים בהיבטים פואטיים ומוסיקליים של הקבצים הבאים:
בקשות (?1525 ) קושטא
שירים וזמירות ותשבחות, נערך על ידי שלמה מזל טוב (קושטא 1545)
קובץ שירים של שלמה מבורך (1555)
קובץ שירים של החזן והמשורר יוסף בן אברהם הלוי (בערך 1555)
פזמונים ובקשות של מנחם די לונזאנו (קושטא 1575)
שתי ידות של מנחם די לונזאנו, מהדורה שניה (קושטא 1618)
זמירות ישראל של ישראל נג'ארה , מהדורת צפת (צפת 1587)
זמירות ישראל של ישראל נג'ארה, מהדורת סאלוניקי ( שאלוניקי 1599)
זמירות ישראל של ישראל נג'ארה, מהדורת וונציה (וונציה 1600)
שארית ישראל של ישראל נג'ארה (זמן ההוצאה לא ידוע)
בכל הקבצים האלה לפחות חלק מהשירים נושאים כותרות המכילות הנחיות לגבי הלחנים לפיהם יש לשיר אותם. בתקופה זו כנראה היה מקובל ששיר (פיוט) ראוי לזמר לפי מנגינה שצוינה בכותרת על ידי הפניה אל מילות הפתיחה של שיר מופת ידוע.
בקובץ האנונימי בקשות (1525), אין עדיין התייחסות אלא ללחנים עבריים וספרדיים (אבנארי, 1978, עמ' רא).
בקובץ שנערך על ידי שלמה מזל טוב, שירים וזמרות ותשבחות (1545) אפשר למצוא שירים רבים שיש לשיר על-פי לחנים זרים. בקובץ יש קרוב לשלוש מאות שירים, רובם שירי קודש שנועדו לעטר טקסים דתיים שמחוץ למסגרת התפילה. יש בספר גם לא מעט פיוטים ליטורגיים מקובלים, כגון: רשויות, בקשות שקולות ואהבות, רובם מן המורשת הספרדית הקלאסית. בראשי שירים רבים רשם העורך את סוגם, את שם מחברם ולפעמים אף ציין את הלחן שעל פיו יש לזמרם. בספר מופיעים שמותיהם של כשבעים משוררים (בארי, 1994, עמ' 73).[30]
הקובץ של שלמה מבורך כולל מעט משירת ספרד ורובו מוקדש ליצירותיהם של משוררי הדור. כותרות המציינות את הלחן רשומות בראשי 51 מתוך 212 השירים. המנגינות של 14 שירים לקוחות משירים שהושרו בלשון העברית, כולל "שחר אבקשך" הנמצא גם בספר הבקשות של ימינו ומספר גדול של מנגינות לקוחות משירים בלשון הספרדית. מספר המנגינות התורכיות מצומצם בקובץ זה, שלמה מבורך הוסיף רק שתיים על אלה שהעתיק מבקשות (קושטא 1525). בקובץ מופיעות גם מנגינות של שירים יווניים (אבנארי, 1979).
בספר פזמונים ובקשות (1575) של מנחם די לונזאנו, שבשמו יש זיקה לספרי שירים מודרניים, אנו מוצאים שכבר למעלה משני שליש של הלחנים הם תורכיים. די לונזאנו רושם בכותרות השירים את השורה ראשונה של השיר התורכי שלפי מנגינותו יש לשיר את השיר ואינו מסתפק בשם סתמי כמו "ניגון ישמאעלי" המופיע בקבצים קודמים. די לונזאנו חיבר הקדמה לספר שבה הוא מסביר את השימוש בלחנים זרים (מנגינות תורכיות) ותורם בכך לדיון בסוגית הלחנים הזרים.[31] בספרו המאוחר, שתי ידות (1618), הוא מרחיב לגבי המניעים שדחפו אותו לחבר את השירים העבריים:
אמר מנחם אוהבי וריעי בקשו ממני לחקות בעט ברזל ועופרת קצת פזמונים ובקשות שחברתי למען יוכלו גם הם לחלות בם את פני ה' ובראותי כי שאלתם זאת היא עבודת ה' חשתי ולא התמהמהתי לעשות את בקשתם […][32]
השירים של די לונזאנו אינם מושרים כיום כלל על-ידי אנשי הבקשות בירושלים ואת שמו אינם מכירים. השם ישראל נג'ארה לעומת זאת מוכר להם ושיריו עומדים במרכז הרפרטואר של הפזמונים והבקשות שהם נוהגים לשיר.
נג'ארה הכיר את שירי שלמה מזל טוב ושאל מהם לחנים לשירים שלו (אבנארי, 1978; בארי, 1994). הוא חיבר את הספר המפורסם זמירות ישראל, שממנו מוכרות לנו שלוש מהדורות שיצאו בזמן חייו של המחבר: מהדורת צפת (1587), מהדורת סאלוניקי (1599) ומהדורת וונציה (1600) (ראה תמונה 2 – ב – 1).
מהדורת צפת (1587), פותחת בהקדמה שבה המחבר כותב על הנוהג להשתמש בלחנים מהסביבה ועל חשיבות השירה. במהדורת צפת יש בערך 100 שירים. במהדורת סאלוניקי
(1599), שהובאה לדפוס על ידי מנחם בן משה לוי, בעקבות הדרישה הגדולה של הציבור, נוספו חמישה שירים חדשים של נג'ארה והודפסו למעלה מחמישים שירים נוספים של מחברים אחרים (יהלום, 1982, עמ' 109). במהדורת וונציה (1600) ערך המשורר מחדש את השירים הישנים יחד עם שירים חדשים בשלושה מדורים, בהתאם לייעודם: "עולת תמיד" (כולל 90 שירים ישנים ו135- חדשים), "עולת שבת" (שירים חדשים בלבד) ו"עולת חדש". במהדורה הזאת במדור "עולת תמיד" השתמש המשורר במקאם באופן מקיף ביותר.
כמו קודמיו שרשמו את סוג המנגינות או במקרה של די לונזאנו, את שמות הלחנים התורכיים, רשם גם נג'ארה את שמות הלחנים, אבל הוא היה מוסיקאי מקצועי והחידוש המוסיקלי שלו היה באימוץ המקאמאת התורכיים-ערביים ובסידור שיריו בקבוצות, על-פי השתייכותם למקאמאת השונים. כלומר, את השירים סידר, לא רק לפי יעודם הפונקציונאלי, אלא גם ובעיקר לפי המקאם. הוא היה המשורר העברי הראשון במזרח שראה בעיקרון מוסיקלי טהור זה את הקריטריון הראשי למיון שיריו. שיטת מיון השירים של נג'ארה השפיעה על ארגון ספרי השירים שהוציאו אחריו פייטנים ומשוררים אשר היו גם הם מומחים בתחום המוסיקה. עיקרון המיון המוסיקלי המקובל במזרח – המקאם – הינחה מאז ועד ימינו את עריכת ספרי השירים בתורכיה, בסוריה וגם בירושלים.
[1] סעדיה גאון נחשב גם לתאורטיקן היהודי הראשון בתחום תורת המוסיקה והמדעים בימי הביניים. ראה, Shiloah 1992:53-54; חיבורו ספר האמונות והדעות תורגם על-ידי פארמר: ראה, Farmer 1943
[2] ראה שירמן, 1960, עמ' 703; שירמן, 1997ב, עמ' 673.
[3] לפי טובי, "הבקשה אינה אלא תפילת יחיד שתכניה ונוסחותיה למועדי התפילה השונים נקבעו כבר בימים קודמים. היא נערכת מחוץ למסגרת תפילת הקבע. למעשה, עוד לפני הרסג, רב ניסי אלנהרואני , בן דודו הקשיש, כתב תפילת יחיד מסוג זה שעדיין לא נקראה "בקשה", אלא "ווידוי" (טובי, 1980, עמ' 15)
[4] הוא הפך לחלק מתפילת יום כיפור במחזורים הספרדיים.
[5] ראה שירמן, 1997ב, עמ' 674-673; פליישר, 1975, עמ' 407 - 411.
[6] ראה גם שירמן,1997א, עמ' 375.
[7] ראה בער, 1958, ציון, עמ' 257.
[8] ראה גם,Adler 1975:126-127
[9] אבן ווירגה נולד למשפחה ידועה בספרד והיה ידוע כרופא וחכם.
[10] ראה שלמה אבן וירגה, 1947, עמ' ריא, הערה 5. כדאי לציין שהמילים "ברן יחד כוכבי בוקר" (איוב לח 7) מופיעות בפתיחה בשירת הבקשות כיום.
[11] ראה סרוסי, 1993, עמ' 106, הערה 1.; בניהו, 1998, עמ' פי.
[12] ראה שלום, 1975, עמ' 1 –18.
[13] ספר שירי זמרה השלם וספר הבקשות לשבת בעריכת חיים שאול עבוד ואורי עמרם. נדון בספר בפרק השלישי.
[14] ראה הפרק החמישי, סעיף א.
[15] המקאם הוא הנושא המרכזי במוסיקה של שירת הבקשות והמוסיקה במזרח התיכון בכללה. נדון בו באופן חלקי בפרק הרביעי ובאופן מפורט ונרחב בפרק השישי.
[16] ראה שלום, 1977, טור 90.
[17] אברהם בן אלעזר הלוי עצמו חיבר את התפילה המשיחית. לפרטים ראה, Robinson 1981:32 .
[18] החוקרים טוענים שהיה שוני בין נוהג ירושלים וביו הנוהג בצפת. למשל לגבי "תיקון חצות" מציין אידל כי " בעלי התורה" בצפת עסקו בתיקון חצות, מנהג שאינו מוזכר בדבריו של אברהם הלוי מירושלים. הורוביץ מצביע על הבדל נוסף בין המנהג בירושלים והמנהג בצפת. ראה, Horowitz 1989.
[19] המחקר של יהלום על ישראל נג'ארה והתחדשות השירה העברית במזרח מצייר תמונה מקיפת של דמות המשורר המיוחד הזה ומקום הפרוסודיה שלו בתקופתו (יהלום , 1982). גם אביו שהיה רב חשוב ומקובל נולד בצפת בשנת רסייה. אבי אביו ר' לוי היה מגולי ספרד מהעיר Nejara והתיישב בצפת (אידלסון, 1923, עמ' 18)
[20] ראה הפרק החמישי, סעיף ב.
[21] בפרק הרביעי, סעיף ב, אדון באימוץ הלחנים הזרים.
[22] לפי יעקב ברנאי, 1981, עמ' 71 – 118.
[23] לפי הורביץ, עד שנת 1580 היה בצפת בית קפה אחד. ראה, Horowitz 1989.
[24] ראה, Russell 1794:146; Hattox 1985; Horowitz 1989:20.
[25] ראה, יהלום, 1991, עמ' 626 - 628.
[26] למעשה, השפעת הצופיזם על היהודים ניכרה כבר לפני תקופת האימפריה העת'מאנית. על נושא זה ראה, Rosenthal 1940; Goitein 1953; Fenton 1981. כנראה היה קשר בין הצופיזם והתפתחות המחשבה הקבלית במזרח.
[27] ראה גם, Poche 1978:59-73.
[28] ד'יכר הוא הפולחן הצופי החשוב ביותר המבוסס על הפסוק בקראן הקורא למאמין "לזכור את אללה לעיתים קרובות ככל האפשר". הסמאע הוא האזנה למוסיקה שמטרתה לעורר אקסטאזה ולהגשים את האיחוד עם האל.
[29] ראה סרוסי, 1991, עמ' שד, הערה 52.
[30] מבין משוררי ספרד בולט במספר השירים הגדול הכלול בספר, המשורר אברהם אבן עזרא – 28 שירים. אברהם אבן עזרא הוא גם הבולט מבין משוררי ספרד בספר הבקשות של ימינו, וארבעה משיריו נמצאים בספר הבקשות. בשירים וזמרות ותשבחות מופיעים שירים רבים משל שלמה מזל טוב, 34 מבין 60 שיריו נושאים ציון של לחן (או כלשון הספר 'ניגון'). ל - 26 השירים האחרים, ברובם הגדול פיוטים מהסוגים המסורתיים, אין הנחיות מוסיקאליות. אשר ללחנים המצוינים בראשי השירים – 17 מהם מתייחסים לשירי מופת מאת משוררים עבריים שחיו לפני זמנו של שלמה מזל טוב, וכל שירי המופת האלה נדפסים בקובץ הזה. 17 לחנים נוספים מציינים שירי מופת לועזים, מהם שנים ספרדיים, אחד יווני, אחד ערבי ולגבי 13 השירים הנוספים בא רק הציון: "בניגון ישמעאלי" או "בשינוי ניגון ישמעאלי". הכינוי ישמעאלי מכוון באותה עת ללחן תורכי, והעובדה שעל שיר אחד צוין במפורש 'לחן ערבי' אף היא מוכיחה שכך הוא. עד כמה שידוע לנו, הקובץ של שלמה מזל טוב הוא הקובץ הראשון שמופיע עם הנחיה לשיר השירה לפי מנגינה תורכית (בארי, 1994 , עמ' 73).
[31]בדבריו של מנחם די לונזאנו לגבי לחנים זרים נדון במסגרת הדיון הכללי בבעית השימוש בלחנים זרים בפרק החמישי, סעיף ב.
[32] הציטטה לקוחה משילוח, 1986א, יחידה 8, עמ' 32.
Sorry: I've moved the second Hebrew article into the "discussion" page, because it made the formatting of the article go all peculiar. I'll translate it if I have the chance.Sir Myles na Gopaleen (the da) 15:41, 25 May 2006 (UTC)
